מי שעזב ומי שנשארה: למה שני הצדדים מתאבלים, כל אחד בזמן אחר

בקצרה

• אין תשובה אחת לשאלה מי סובל יותר בפרידה, העוזב או הנעזב. שני הצדדים מתאבלים, בסדר אחר ובקצב אחר.
• מי שבחרה לעזוב מתחילה לרוב להתאבל עוד בתוך הנישואים, ונושאת לבד את האחריות, במיוחד כשיש ילדים.
• מי שהחליטו בשבילה מתחילה את האבל ביום ששמעה את המילים, וקודם כל פוגשת דחייה.
• הסוציולוגית דיאן ווהן תיארה את הפער הזה ב-1986: מי שיוזם את הפרידה כבר התחיל להתאבל על הקשר, ומי שנשאר עוד לא.
• גירושין הם דוגמה שכיחה לאובדן עמום, מושג של חוקרת האבל פאולין בוס: האדם כבר לא גר איתך, ועדיין נוכח בחיים ובמחשבות.
• כשבן הזוג שעזב נראה רגוע, לרוב זה כי הוא התחיל להיפרד לפנייך, ולא סימן שהוא לא אהב.

אני: מה יש לך? אתה נראה מוזר, מרוחק. הכול בסדר?

הוא: אני מרגיש שאני פחות אוהב.

אני: מה? ממתי? לא הרגשתי כלום.

הוא: אני עוזב את הבית.

כך זה התחיל אצלי, אחרי 18 שנים יחד.

מי סובל יותר בזמן פרידה, העוזב או הנעזב?

שני הצדדים מתאבלים, רק בסדר אחר ובקצב אחר, ולכן אני לא מדרגת ביניהם. מי שבחרה לעזוב התחילה בדרך כלל להיפרד עוד בתוך הנישואים, ונושאת את האחריות ואת האשמה. מי שהחליטו בשבילה מתחילה ביום שבו הוא הודיע לה, וקודם כל פוגשת את הדחייה.

הסוציולוגית האמריקאית דיאן ווהן חקרה איך זוגות נפרדים, ובספר שלה מ-1986, Uncoupling, היא מתארת פרידה שמשפיעה על שני הצדדים באופן לא שווה. מי שיזם אותה התחיל להתאבל על הקשר עוד בתוכו, ובן הזוג השני נאחז בקשר עוד תקופה, גם כשמשהו בו יודע שזה נגמר.

ככה זה נראה מבחוץ: אותו בית, אותו ערב בסלון, ושני אנשים שנמצאים בנקודות שונות לגמרי בדרך.

	מי שבחרה לעזוב	מי שהחליטו בשבילה
מתי מתחיל האבל	עוד בתוך הנישואים	ביום שבו הוא הודיע לה
מה הכי כבד בהתחלה	האחריות, במיוחד כשיש ילדים	הדחייה
מה עוד נשאר בלב	לפעמים, אחרי ההקלה, גם געגוע	אהבה שעוד לא נגמרה
השאלה שחוזרת אצלה	“ואם אתחרט?”	“איפה הייתי לא בסדר?”

מה שונה באבל של מי שבחרה לעזוב את הנישואים?

היא מתחילה להתאבל לפני כולם, לפעמים שנים לפני שאמרה את זה בקול, ולכן ביום הפרידה חלק מהדרך כבר מאחוריה. מה שהיא נושאת לבד הוא האחריות. היא זו שהחליטה, וכשיש ילדים, היא זו שמרגישה שפירקה להם את הבית, גם כשהיה לה ברור שאי אפשר אחרת.

ומסביבה, הרבה פעמים מניחים שלה קל, כי היא זו שרצתה.

ההקלה של מי שעזבה אמיתית, ולפעמים בהמשך מצטרף אליה משהו מורכב יותר. יכול להיות שהיא מתגעגעת, ושהחגים לבד קשים לה יותר משחשבה. על ההקלה שמגיעה לפעמים ראשונה, ולמה היא יכולה להיות קצרה, כתבתי בהמסע הרגשי של אישה בגירושין.

מה שונה באבל של מי שהחליטו בשבילה להתגרש?

האבל שלה מתחיל ביום שבו הוא מודיע שהוא עוזב, ובאותו רגע היא פוגשת גם דחייה. לי היה ממש קשה עם הדחייה הזאת. והרבה פעמים היא עדיין אוהבת. מי שעזב כבר התחיל להיפרד מהאהבה לפני שדיבר, ואצלה האהבה עוד לא נגמרה, גם כשהוא אומר שאצלו כן.

אני זוכרת שחשתי ננטשת, ובעיקר הרגשתי שהאהבה לא מוצתה. והשאלה “איך לא הרגשתי כלום?” חזרה אליי שוב ושוב. רציתי להבין למה זה קרה לי.

כשההחלטה לא הייתה שלך, נשארות שאלות שנדמה שרק הוא יכול לענות עליהן. ואז קל להיתקע בו: לבדוק מה הוא עושה, לנסות לפענח מה השתנה. על התקיעות הזאת כתבתי בלמה אני עדיין תקועה בו.

מה זה אובדן עמום, ולמה גירושין הם דוגמה לו?

אובדן עמום הוא אובדן בלי סגירה ברורה, כשמי שאיבדת לא באמת נעלם. את המושג טבעה חוקרת האבל האמריקאית פאולין בוס בסוף שנות ה-70, והיא מונה את הגירושין בין הדוגמאות השכיחות לו: האדם כבר לא גר איתך בבית, ועדיין נוכח בלב, במחשבות ובשגרה.

באבל על מוות, וגם בשכול, ברור על מה מתאבלים, ויש טקסים שמחזיקים את זה: השבעה, הקבר, יום הזיכרון. לגירושין אין טקס כזה. הוא חי, הוא אבא של הילדים, ואת רואה אותו כשהוא בא לאסוף אותם.

האובדן הזה עמום לשני הצדדים, ובכל זאת הוא נוחת אחרת על כל אחת. מי שעזבה בחרה בו, ויודעת למה. מי שנשארה מתאבלת על אדם ששולח לה הודעות על הסעות, ועל אהבה שבשבילה עוד לא נגמרה. אין לה רגע אחד שבו זה נסגר.

אצלי, מה שהזיז את הדברים היה ללמוד להביא את עצמי קדימה: ליזום דברים שאני רוצה בחיים שלי, בלי לחשוש איך אראה ומה יחשבו. למדתי לסמוך על עצמי.

למה נראה שלבן הזוג שעזב קל יותר?

כי הרבה פעמים הוא כבר עבר חלק מהדרך לפני שאמר לך. כשאת פוגשת אותו בגישור או כשהוא בא לאסוף את הילדים, הוא נראה רגוע, ואת עוד בהלם. זה לא אומר שהוא לא אהב, ולא אומר שהוא לא מתאבל. זה אומר שהוא התחיל קודם.

הפער הזה כואב במיוחד כשיש לו כבר מישהי חדשה. אז קל להסיק שכל השנים היו שקר, ולמדוד את עצמך לפי הקצב שלו. אל תמדדי את עצמך לפיו. הוא התחיל להיפרד כשאת עוד לא ידעת שיש ממה.

וזה עובד גם בכיוון ההפוך. אישה שעזבה רואה אותו שבור, ומרגישה אשמה כפולה: גם על ההחלטה, וגם על זה שלה כבר פחות כואב. גם כאן זה עניין של זמן. הוא רק מתחיל, והיא כבר באמצע.

איך ליווי רגשי עוזר בזמן פרידה, גם למי שעזבה וגם למי שנשארה?

בליווי, מה שמעניין אותי הוא את, ולא מי החליט. אנחנו מתחילות ממה שהכי כבד לך עכשיו: אצל מי שעזבה זו לרוב האחריות והאשמה, ואצל מי שנשארה זו הדחייה. כל אחת מגיעה ממקום אחר, ואני הולכת איתה בקצב שלה, גם כשהסביבה מצפה שכבר תתקדם.

עם מי שנשארה, נבדוק גם אם הדחייה הזאת מוכרת לה ממקום מוקדם יותר, מהעבר או מהבית שגדלה בו. לפעמים הגירושין מעירים פצע ישן, ודווקא הוא מה שכואב הכי הרבה.

כשהוא עזב, מה שהייתי צריכה היה מישהי שתיתן לי יד. מקום בטוח לבכות, לפרוק ולדבר על מה שמפריע לי, ומישהי שתגיד לי שזה אפשרי. היום אני יכולה להגיד את זה בעצמי: יצרתי זוגיות חדשה, ואפשר גם לסלוח. אני סלחתי.

איך נראה הליווי בזמן הפרידה עצמה, כתבתי בעמוד ליווי רגשי בתהליך גירושין. בואי תגלי עוד על עצמך.