המסע הרגשי של אישה בגירושין: חמשת שלבי האבל, וההקלה שלא מופיעה בהם

בקצרה

• חמשת שלבי האבל הם הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס תיארה אותם ב-1969, ובהמשך החילו את המודל גם על גירושין.
• השלבים לא מגיעים בהכרח לפי הסדר, ולא כל אחת עוברת את כולם. כך טענה גם קובלר-רוס עצמה.
• כששאלתי בפייסבוק מה הרגישו ברגע שהבינו שהם נפרדים, 44 מתוך 86 התשובות תיארו הקלה, חופש או שקט, ו-18 תיארו הלם או אובדן.
• הקלה אחרי פרידה יכולה להיות קצרה. אצלי הכאב הגדול הגיע כמה ימים אחריה.
• גירושין מעירים לפעמים כאב ישן, שהיה שם עוד לפני הנישואים.
• כשיש ילדים משותפים, בן הזוג לשעבר נשאר בחייך, ולכן חלק מההחלמה הוא ללמוד לחיות לצד הקשר שנשאר.

הערב שהוא עזב את הבית. שעת ערב.

יום לפני עוד ניסיתי להניע אותו מזה, להחזיק את הקשר, להציל משהו. אני זוכרת את ההתעלפות, ואת הכדור להרגעה. בבוקר הקימה הייתה עוד לפני שהשמש זרחה. הבטן כאבה, ומהפה יצאו לי צלילים שלא היו מילים וגם לא בכי. פחד להיות בלעדיו אחרי 18 שנים.

והערב הגיע. אנחנו יושבים בסלון עם הילדים. הוא יוצא מהבית, ואני יוצאת גם, נוסעת לחברה טובה, בלי לחשוב ובלי להבין. ופתאום הקלה. מסר שקט מבפנים שאומר לי “את יכולה”.

ההקלה נשארה כמה ימים, ואז הכול התהפך. הפחד חזר לבקר כל יום, כל היום. לא אכלתי, רק עישנתי, וחשבתי שאולי הוא יתחרט ויחזור. או שאולי אני זו שצריכה להשתנות, להיות טובה יותר, לוותר.

מה שעברתי באותו שבוע היה אבל. הוא התחיל בהקלה, הכאב הגיע אחריה, ושום דבר בו לא הלך לפי הסדר של חמשת שלבי האבל.

מהם חמשת שלבי האבל?

חמשת שלבי האבל הם הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. את המודל פיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, והוא הופיע לראשונה בספרה “על מוות וגסיסה” ב-1969. במקור היא תיארה בו את מה שעוברים אנשים שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. עם השנים החילו אותו על אובדנים אחרים, וביניהם גירושין.

1. הכחשה. “זה לא אמיתי.” זה מה שעלה בי כשהוא אמר שהוא עוזב, ומיד אחר כך: איך לא הרגשתי כלום? קובלר-רוס ראתה בהכחשה מנגנון הגנה זמני, שנותן לנפש פסק זמן לפני שהיא פוגשת את המציאות.
2. כעס. על בן הזוג, ועל החיים שתוכננו אחרת. ולפעמים גם על אנשים שלא קשורים בכלל.
3. מיקוח. הניסיון האחרון להציל: “אולי אם אשתנה, הוא יחזור.” בסיפור שלי הוא הופיע פעמיים, יום לפני שהוא עזב וכמה ימים אחרי. כשמישהו מת, מיקוח נדיר אחרי שהאובדן כבר קרה. בגירושין האדם שאיבדת חי, וקל להישאר ב”אולי”.
4. דיכאון. עצב עמוק ותחושת אובדן. בגירושין האובדן גדול מהאדם עצמו: מתנפץ החלום על משפחה, ונגדע החלום להזדקן יחד. הדיכאון במודל הוא שלב של עצב, ולא אבחנה. כשהעצב לא זז ומשבש את היום לאורך זמן, כדאי לפנות לרופא המשפחה או לאיש מקצוע בבריאות הנפש.
5. קבלה. הכרה במה שקרה, והשלמה איתו. כשהתגרשתי חשבתי שהחיים שלי מתפרקים. היום אני יודעת שבאותה תקופה משהו חדש התחיל להיווצר בתוכי. העזתי לחלום גם כשלא ידעתי איך הדברים יקרו, והעזתי לאהוב שוב.

מהם שלבי האבל בזוגיות?

שלבי האבל בזוגיות הם אותם חמישה שלבים, רק שהאובדן בגירושין שונה ממוות. האדם שאיבדת ממשיך לחיות את חייו, ואם יש לכם ילדים משותפים הוא נשאר בחייך. ומה שאבד בדרך כלל גדול ממנו: הבית, השגרה, החברים המשותפים והתמונה של העתיד שבניתם יחד.

ויש אובדן שקשה יותר לקרוא לו בשם: אחרי שנים שבהן הייתי כל כולי בתוך הזוגיות, פחדתי ממי שאני בלעדיו.

יש נשים שהאבל שלהן מתחיל עוד בתוך הנישואים. הן מתעוררות בבוקר ליד אדם שאמור להיות קרוב אליהן, והוא כל כך רחוק שזה כואב בגוף. הן יודעות עמוק בפנים שהאהבה כבר איננה, הרבה לפני שמישהו אמר את המילה גירושין.

אצל אישה כזאת, לפעמים חלק מהשלבים כבר מאחוריה ביום שבו הוא יוצא מהבית. אישה שהפרידה נחתה עליה בהפתעה מתחילה את כל הדרך באותו ערב. כך שתי נשים שהתגרשו באותו שבוע יכולות להיות במקומות שונים לגמרי באבל.

האם חייבים לעבור את כל שלבי האבל לפי הסדר?

לא. קובלר-רוס עצמה טענה שהשלבים לא חייבים להגיע לפי הסדר, ושלא כל אדם עובר את כולם. אפשר לחזור לכעס אחרי שכבר הרגשת קבלה, ואפשר לדלג על המיקוח. וחוקרי אבל שבאו אחריה, למשל ג’ורג’ בוננו מאוניברסיטת קולומביה, לא מצאו שלבים כאלה בכלל.

מה שהם מצאו הוא שהתגובה השכיחה ביותר לאובדן היא חוסן: היכולת להמשיך לתפקד בצורה יציבה, גם כשכואב. ויש גם ביקורת על המודל עצמו. אישה שלא מרגישה את מה שהוא אומר שהיא “אמורה” להרגיש עלולה להתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתה.

קובלר-רוס עצמה הזהירה מלהכריח את עצמך לעבור את כל חמשת השלבים כדי להגיע להשלמה. לדבריה, האבל הוא תהליך אישי, ואין להאיץ אותו.

אז אם לא עברת הכחשה, אם הכעס הגיע לפני העצב, או אם את לא מוצאת את עצמך באף אחד מהשלבים, זה תקין. המודל נכתב במקור על אנשים שקיבלו בשורה על מחלה סופנית. אישה שבעלה יצא מהבית אתמול נמצאת במקום אחר. המודל יכול לעזור לך לתת שם למה שאת מרגישה.

למה הרבה נשים מרגישות קודם הקלה כשהן נפרדות?

כי לפעמים הפרידה מסיימת תקופה ארוכה של צמצום ושל חוסר ודאות, והגוף סוף סוף נושם. כששאלתי בפייסבוק מה הרגישו ברגע שהבינו שהן נפרדות, 44 מתוך 86 תשובות תיארו הקלה, חופש, אוויר או שקט. רק 18 תיארו הלם, נטישה או אובדן.

בחמשת השלבים של קובלר-רוס אין הקלה, ולכן אישה שמרגישה אותה לא תמיד יודעת מה לעשות איתה. אפשר לחשוב עליה כעל שלב אפס, שקורה לפני שהאבל מתחיל.

ההקלה הזאת לא אומרת שלא אהבת, וגם לא שלא אכפת לך מהילדים. והיא נראית אחרת אצל כל אחת. אצל אישה שסבלה שנים, היא יכולה להיות הסוף של משהו קשה מאוד. אצל אחרת היא דרך לא לפגוש עדיין את מה שקרה: “יאללה, ביי, הולכים”.

והיא יכולה להיות קצרה. תשע מהנשים שענו לי תיארו גם הקלה וגם שבר, זה אחרי זה. אחת מהן תיארה יום ראשון של הקלה, יום שני של שמחה, ובבוקר השלישי כעס.

כתבתי פעם על הרגע שאחרי הגירושין. בהתחלה יש התרוממות רוח, כמעט אופוריה: “אני חופשייה, אני חוזרת לעצמי”. כשהאופוריה פגה, הקושי מתחיל לצוף. פתאום כואב כשהילדים לא בבית, במיוחד בחגים. פתאום השקט מרגיש רועש מדי.

אחרי ההקלה מגיעה לפעמים אשמה, בעיקר מול הילדים. הבית התפרק, הילדים באמצע, ובאותו זמן משהו בך נושם. מותר ששתי התחושות יהיו שם יחד. וחוקרי אבל מצאו שצחוק וחיוך אמיתיים אחרי אובדן הם תגובה בריאה.

באותו ערב, אצל החברה, הייתי מבסוטה. הכאב הגדול הגיע אחרי כמה ימים. הוא מגיע.

על מי יוצא הכעס בגירושין?

לא תמיד על מי שגרם לו. הכעס בגירושין יכול לצאת על האנשים הכי קרובים, גם על הילדים, כי הם אלה שנמצאים לידך כל יום. ולפעמים הוא מופנה פנימה, אל עצמך, בשאלות כמו “איך לא שמתי לב?” ו”איפה הייתי לא בסדר?”.

גם במודל של קובלר-רוס הכעס מופנה לעיתים קרובות החוצה, אל הסביבה, גם בצורה שנראית שרירותית. מה שעוזר לעבור אותו, לפי אותו תיאור, הוא סביבה שמבינה את הכעס ומקבלת אותו.

אני מכירה את זה מעצמי. כאב ישן שצף בי גרם לי פעם לעוף על האנשים הקרובים אליי, למרות שהם לא היו חלק מהסיפור ההוא. שם הבנתי שאני צריכה לעצור ולבחור אחרת.

כשיש בגידה בסיפור, אני פוגשת אצל נשים הרבה כעס, ולצידו תחושה שהן היו עיוורות, שהן קטנות, טיפשות ומכוערות כי הוא בחר במישהי אחרת. על הכעס הזה אנחנו עובדות. מה הוא מנסה להגיד לך, ומה עושים איתו, כתבתי בכעס אחרי גירושין.

למה הגירושין מעירים כאב ישן?

כי הם נוגעים במקומות שכאבו עוד לפני כן. תחושות של דחייה ונטישה לא נולדות תמיד בגירושין: אצל הרבה נשים שאני פוגשת הן היו שם עוד מהעבר, לפעמים מהילדות. בזמן הנישואים היינו עסוקות בגידול הילדים, בקריירה ובהחזקת המשפחה, והגירושין מציפים את מה שחיכה מתחת.

את המשפט הזה כתבתי על עצמי:

“חשבתי שהכאב הוא בגלל הגירושין, אבל עם הזמן הבנתי שהגירושין רק האירו את מה שכאב הרבה קודם.”

זה קורה לאט, כמו אקורדיון שנפתח. שכבה אחר שכבה אנחנו פוגשות כאבים ישנים, דפוסים, פחדים ואמונות שליוו אותנו שנים, ומתחילות לתת להם מענה.

לפעמים אנחנו משליכות את הכאב הישן על הגירושין עצמם. ואז נדמה שהכול בגללו, ושאם רק הסיפור איתו ייסגר, גם הכאב ייסגר.

בשלב מסוים הסיפור משתנה. הוא כבר לא “מה עשו לי”, אלא “מה אני מגלה על עצמי”. הגירושין הציפו את הכאב הישן, וזה הזמן לריפוי.

אז אני שואלת גם אותך: איפה בא לך לעצור חוויית כאב שכבר מזמן למדת ממנה, והלב עדיין נאחז בה?

מה זה קשרים מתמשכים, ואיך הם נראים אחרי גירושין?

קשרים מתמשכים הם רעיון מתוך חקר האבל, שלפיו קשר פנימי שנשמר עם מי שאיבדנו הוא חלק רגיל מהאבל ולא סימן שנתקענו. החוקרים שנתנו לרעיון את שמו, ב-1996, כתבו על מוות. בגירושין הוא חי, ואם יש ילדים הוא נשאר בחייך.

הרבה עצות אחרי פרידה מדברות על ניתוק, ולפעמים ניתוק הוא בדיוק מה שצריך. אבל כשיש ילדים משותפים, הוא יגיע לאסוף אותם ויעמוד לידך באירועים שלהם. לנתק לגמרי אי אפשר. אפשר לבחור איזה קשר נשאר. ולשמור על קשר לא אומר שלא קיבלת שזה נגמר.

יש בחקר האבל גם מודל ישראלי, של שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה, שנותן משקל שווה לשני דברים: איך האדם מתפקד בחיים אחרי האובדן, ואיך הוא מחזיק בתוכו את מי שאיבד.

אצלי הדרך הייתה קשה מאוד בהתחלה. היום אני יודעת שאפשר להגיע למקום בלי כעס ובלי קנאה, ואפילו לקיים מערכת יחסים חברית ומכבדת עם בן הזוג הקודם.

בליווי אנחנו עובדות על מערכת היחסים שנגדעה, כדי להבין מה היא לימדה אותך ולקחת ממנה את מה ששייך לך. הוא נשאר חלק מהסיפור שלך. מה שמשתנה הוא המקום שהוא תופס בו.

על מה שעוזר לעבור את הימים הראשונים אחרי פרידה כתבתי באיך להתגבר על פרידה.

איך להתמודד עם גירושין?

קודם כול, לא לבד. אחרי שהוא אמר שהוא עוזב, הטלפון הראשון שלי היה למטפלת שלי, ולא לחברה שתבכה איתי. מה שהחזיק אותי שפויה היה השגרה, הילדים, המשפחה והחברים. ומה שהזיז אותי היה ללמוד, צעד אחר צעד, לפגוש את הפחד ולחיות לצד חוסר ודאות.

גירושין דורשים לבנות מחדש את החיים המעשיים ואת הלב באותו זמן. אצלי זה היה לנהל מחדש את הבית, לנהל את הכלכלה, ולאחות את הלב הכואב.

הפחדים שנשים מביאות אליי חוזרים על עצמם: אם אסתדר כלכלית. מה זה יעשה לילדים. אם אשאר לבד. ומי יאהב אותי עכשיו. כל אחד מהם אמיתי, ועל כל אחד מהם אפשר לעבוד.

ויש רגעים שאף אחת לא מכינה אותך אליהם. ערב שבת, הילדים נסעו לאבא שלהם, הבית ריק, ואת פותחת את הטלפון ורואה תמונות של ארוחות משפחתיות. ברגעים כאלה עוזרת עוד אישה שמסתכלת עלייך ואומרת “גם אני הייתי שם”.

למה את עדיין חושבת על בן הזוג לשעבר כל הזמן?

כי חלק ממך עוד לא נפרד, גם אם הגירושין כבר חתומים. יש נשים שבודקות מה הוא מעלה לרשתות, שואלות את הילדים מה איתו, הולכות למקומות שהוא מבלה בהם, ואפילו נכנסות דרך הנייד של הילד לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית לראות אם מדברים עליהן. אישה כזאת חיה את החיים שלו, ולא את שלה.

מה שאני אומרת לה הוא שדחוף להפסיק. בנועם, אבל בלי לעגל פינות. על התקיעות הזאת, ועל המנגנון שמחזיק אותה, כתבתי בלמה אני עדיין תקועה בו.

מה קורה כשעוד לא החלטת אם להתגרש?

ההחלטה עצמה היא חלק מהמסע. הרבה נשים שמחפשות סימנים שצריך להתגרש כבר יודעות בפנים יותר ממה שהן אומרות, ומה שעוצר אותן הוא הפחד לטעות ולהתחרט, והדאגה לכסף. אצלי הבירור הזה פתוח לשני הכיוונים, ולפעמים הוא מסתיים דווקא בהישארות בנישואים: אחת המטופלות שלי באה כדי להתגרש, ואחרי תשע פגישות קרה משהו אחר לגמרי.

על מה שקורה כשכבר יודעים ולא מצליחים להחליט כתבתי בהסימנים שהגיע הזמן להתגרש.

האם מי שעזב ומי שנשארה מתאבלים באותה דרך?

שני הצדדים מתאבלים, בסדר אחר ובקצב אחר. מי שיזמה את הפרידה נושאת את האחריות, במיוחד כשיש ילדים, ולפעמים התחילה להתאבל עוד בתוך הנישואים. מי שהחליטו בשבילה נזרקת לתוך זה בהפתעה. אני הייתי בצד הזה: הוא אמר שהוא פחות אוהב, ועזב. מה שהיה לי הכי קשה לשאת היה הדחייה.

על ההבדל בין שני המסלולים כתבתי במי שעזב ומי שנשארה.

מה אפשר לעשות כשבן הזוג לא מוכן ללכת לטיפול זוגי?

אפשר לעשות תהליך לבד, גם כשהוא לא מוכן להגיע. אני לא עושה טיפול זוגי, ולא מבטיחה שהנישואים יינצלו. מה שאני רואה הוא שכשאישה מבררת מה היא באמת רוצה, ומשנה את הדרך שבה היא מבקשת את זה, משהו בבית זז, ולפעמים גם אצלו.

מה עושים כשרק אחד מכם מגיע לטיפול כתבתי בכשהוא לא מוכן לטיפול זוגי.

בגירושין, למי פונים קודם: לעורכת דין או למטפלת?

זה תלוי בשאלה שמטרידה אותך עכשיו. עורכת דין דואגת לזכויות ולהסכם, מגשרת עוזרת לשניכם להגיע להסכמות, ומטפלת עובדת על מה שקורה בתוכך, בזמן שכל השאר קורה בחוץ. גם אני, בתחילת הדרך, שאלתי את עצמי באיזה שלב הולכים לעורך דין ובאיזה למגשר.

אני לא עורכת דין ולא מגשרת. מה כל אחת מהן עושה, ומתי פונים אליה, כתבתי בלמי לפנות ומתי.

מתי כדאי לפנות לליווי רגשי בגירושין?

כשהכאב מתחיל לנהל את היום שלך: כשאת חוזרת שוב ושוב לאותן מחשבות עליו, כשההקלה התחלפה בפחד שלא עוזב, או כשאת מרגישה שמה שעולה בך ישן יותר מהגירושין. לא צריך לחכות שיהיה “מספיק רע”. אני לקחתי ליווי כשהוא עזב, והוא ייצב אותי ולימד אותי להעריך את עצמי.

בליווי אנחנו מתחילות ממה שאת מרגישה עכשיו, ולא מהשלב שבו את “אמורה” להיות. זה יכול להיות הקלה, כעס על מי שלא קשור, או כאב ישן שהגירושין העירו. וזה לא משנה אם רצית את הגירושין או שנזרקת אליהם: במרכז עומדת את.

מה שאני אומרת היום לנשים שמגיעות אליי הוא שאני עברתי את זה. הייתי שם, ואני כבר במקום אחר. ואפשר להיות במקום אחר.

ואם את מרגישה שאין לך כוח להחזיק את היום, או שעולות בך מחשבות לפגוע בעצמך, אל תחכי לליווי. בער”ן עונים בטלפון 1201, בכל שעה.

איך נראה ליווי אצלי, כתבתי בעמוד ליווי רגשי לנשים בגירושין. בואי תגלי עוד על עצמך.