ההקלה ששתקנו עליה: למה כל כך קשה להגיד "הוקל לי" אחרי פרידה
בקצרה
- הרבה נשים מרגישות הקלה כשהן נפרדות, ומעטות מדברות על זה בקול.
- הסיבות לשתיקה חוזרות על עצמן: אשמה מול הילדים, פחד שיחשבו שלא אהבת, וסביבה שמצפה לשמוע על כאב.
- לפעמים ההקלה לא מוסתרת. היא פשוט נשכחת, כי אין לה מקום בסיפור שאנחנו מספרות על הגירושין.
- אצלי זה קרה: כשנשאלתי השנה אם הרגשתי הקלה כשנפרדנו, עניתי שלא. רק אחרי כמה דקות נזכרתי בערב שבו הוא יצא מהבית.
- חוקרים בבריטניה שעקבו אחרי אנשים בשנים שלפני הגירושין ואחריהם מצאו שבממוצע הרווחה הנפשית שלהם השתפרה אחרי הפרידה, אצל נשים ואצל גברים באותה מידה.
- הקלה ואבל יכולים לבוא יחד, ומותר לדבר על שניהם.
לפני כמה שבועות, בשיחת עבודה, שאלו אותי אם הרגשתי הקלה כשנפרדנו.
עניתי מיד שלא. אני רציתי להישאר בנישואים שלי.
כמה דקות אחר כך, באמצע סיפור על אישה אחרת שליוויתי, נזכרתי בערב שבו הוא יצא מהבית, ובשעות של הקלה שהיו לי בו.
את הערב הזה לא הסתרתי מאף אחד. פשוט שכחתי אותו. במשך שנים סיפרתי את הגירושין שלי כסיפור על דחייה, ובסיפור כזה לא היה לו מקום.
על הערב עצמו כתבתי בהמסע הרגשי של אישה בגירושין. מאז אני שואלת את עצמי כמה נשים שותקות על ההקלה שלהן, וכמה, כמוני, שוכחות אותה.
למה נשים שותקות על ההקלה שהן מרגישות אחרי פרידה?
כי ההקלה נשמעת להן כמו הודאה במשהו: שהאהבה נגמרה מזמן, שהילדים לא במקום הראשון, או שהנישואים היו קשים יותר ממה שסיפרו לכולם. ומסביב מחכים לשמוע על כאב. אישה שאומרת “הוקל לי” מרגישה שהיא צריכה להסביר את עצמה, ולכן היא מעדיפה לשתוק.
ויש גם פחד מעצמך. מה זה אומר עליי, שאני מרגישה טוב בזמן שהכול מתפרק? קל יותר לא לשאול את השאלה הזאת בכלל, ולכן גם לא לומר את ההקלה בקול.
על אישה שבוכה, הסביבה יודעת מה לעשות. מביאים לה אוכל, מתקשרים, שואלים מה שלומה. אישה שאומרת שהוקל לה מבלבלת את מי שמולה. לפעמים היא שומעת שאלה שנשמעת כמו האשמה, ולפעמים רק שקט מביך.
מי שעזבה חוששת לפעמים מעוד דבר: שאם תגיד שהוקל לה, היא תהיה “הרעה” בסיפור. הרי היא זו שרצתה. מי שננטשה חוששת שאם תגיד את זה, יחשבו שלא באמת אהבה.
אצלי ההקלה הגיעה יחד עם אהבה שעוד לא נגמרה. אהבתי אותו, ובאותו ערב הוקל לי. שני הדברים היו נכונים באותו זמן.
וגם בתוכה, ההקלה כמעט אף פעם לא מגיעה לבד. כשאישה אומרת “הקלה”, אני בטוחה שיש לצידה גם דברים אחרים: אשמה מול הילדים, דאגה לכסף. קל יותר לדבר על הדאגה. היא נשמעת “נכונה”.
איך אפשר לשכוח שהרגשת הקלה?
כשהסיפור שאת מספרת על הגירושין לא משאיר לה מקום. אם את זו שננטשה, הסיפור הוא על דחייה. אם את זו שעזבה, הסיפור הוא על אחריות ועל אשמה. בשני המקרים ההקלה לא מתאימה לעלילה, ולכן היא נשמטת ממנה, ולפעמים גם מהזיכרון שלך.
אצלי זה היה הסיפור של הדחייה. הוא אמר שהוא פחות אוהב, ועזב. היה לי קשה מאוד עם הדחייה הזאת, והיא תפסה את כל המקום בסיפור. ערב אחד שבו הרגשתי טוב נראה לי לא חשוב, ואולי גם קצת מביך.
ההקלה שנשכחה לא נעלמת לגמרי. לפעמים היא חוזרת כבלבול, ביום שאמור להיות עצוב ואת מרגישה בו טוב. ולפעמים היא חוזרת כאשמה: אם הרגשתי טוב, אולי משהו לא בסדר בי.
כשמחזירים אותה לסיפור, הסיפור נעשה מדויק יותר. הדחייה עדיין שם, והכאב עדיין שם, ולצידם גם ערב אחד שבו נשמתי.
איך נשמעת הקלה כשנשים כן מדברות עליה?
קצרה מאוד. כשנשים עונות על שאלה ישירה, הרבה מהן כותבות מילה אחת: הקלה, חופש, שקט, אוויר. אחרות כותבות על משקל שירד מהגב, על נשימה מלאה אחרי הרבה זמן, ויש כאלה שעונות בברכה של הודיה. כמעט אף אחת לא מסבירה ולא מתנצלת.
כך זה נראה בתשובות לשאלה ששאלתי בפייסבוק, “כשהבנת שאתם נפרדים, מה הדבר הראשון שהרגשת?”. הן ענו בגלוי, מול כולם.
אולי זה אומר שהשתיקה היא לא תמיד בחירה. לפעמים פשוט אף אחד לא שאל.
האם מותר להרגיש הקלה כשהבית מתפרק לילדים?
כן. ההקלה מספרת על מה שנגמר בינך לבינו. האשמה מול הילדים מספרת כמה הם חשובים לך. אלה שתי תחושות שונות, על שני דברים שונים, ואחת לא מבטלת את השנייה. הרבה נשים מרגישות את שתיהן באותו שבוע, ולפעמים באותו ערב ממש.
יש אשמה על הילדים. הבית התפרק, והם באמצע. באחת התשובות שקיבלתי לשאלה שלי בפייסבוק, המחשבה הראשונה לא הייתה על הנישואים בכלל. היא הייתה על הילדים.
האשמה הזאת היא סימן שאכפת לך. היא לא סימן שההקלה שלך שקרית, ולא סימן שהיית צריכה להישאר.
על ההבדל בין אשמה שאפשר לעבוד איתה לבין בושה שמשתקת, וגם על האשמה מול הילדים, כתבתי באשמה ובושה אחרי גירושין.
מה המחקר מצא על הקלה אחרי גירושין?
חוקרים בבריטניה עקבו אחרי אנשים במשך השנים שלפני הגירושין ואחריהם, ומדדו את הרווחה הנפשית שלהם בשאלונים קבועים. הם מצאו שבממוצע, מי שהתגרשו הרוויחו מבחינה נפשית מהפרידה, ושנשים וגברים הרוויחו באותה מידה. כלומר, להרגיש טוב יותר אחרי גירושין זה לא חריג.
הם השתמשו בסקר ארוך טווח של משקי בית בבריטניה, ומדדו בשני כלים: שאלון סטנדרטי למצוקה נפשית, ושאלה על שביעות הרצון מהחיים.
המחקר מדבר על ממוצע, ולא על כל אישה. אצל חלק מהנשים הכאב גובר, ואצל אחרות ההקלה והכאב מתחלפים במשך חודשים. אבל הוא אומר דבר שחשוב לשמוע: הקלה אחרי פרידה היא לא תקלה, ולא סימן לקרירות.
וכששאלתי בפייסבוק נשים מה הן הרגישו כשהבינו שהן נפרדות, 44 מתוך 86 התשובות תיארו הקלה, חופש או שקט. על מה שזה אומר על שלבי האבל כתבתי בהמסע הרגשי של אישה בגירושין.
מה קורה להקלה כשמישהו מטיל ספק בהחלטה?
היא נסדקת מהר. אישה שמרגישה שהוקל לה, ומספרת את זה למישהו, שומעת לפעמים בחזרה “בטוחה שלא ויתרת מהר מדי?”. אחרי משפט כזה ההקלה הופכת לחשד: אם הוקל לי, אולי באמת לא נלחמתי מספיק. ואז היא חוזרת לשתוק, ולפעמים מתחילה לפקפק בהחלטה עצמה.
הספק לא מוחק את ההקלה שהייתה. הוא רק מכסה אותה, ומוסיף עליה בושה.
על הרגע שבו משפט אחד מאדם אחר מערער גם את ההקלה וגם את ההחלטה, ועל מה אפשר לשאול את עצמך כשהוא מגיע, כתבתי בהספק שאחרים מחדירים אחרי ההחלטה.
עם מי אפשר לדבר על ההקלה אחרי פרידה?
עם מי שלא תצטרכי להסביר לה את עצמך. חברה שעברה פרידה בעצמה, אחות, או מטפלת. מישהי שתשמע “הוקל לי” ולא תמהר לשפוט, לתקן או להזכיר לך שאת אמורה להיות עצובה. ההקלה צריכה מקום שבו מותר לה להיות לצד העצב, בלי שאחת מהן תצטרך לנצח.
ולפעמים צריך להתחיל מלהגיד את זה לעצמך. בשקט, בלי קהל. כן, הוקל לי. וגם כואב לי. שני המשפטים נכונים.
ואם אין לידך עכשיו אף אחת כזאת, ההקלה לא צריכה לחכות. אפשר לכתוב אותה, אפילו במילה אחת, כמו שעשו הנשים שענו לשאלה שלי.
מתי כדאי ליווי כשההקלה מתערבבת באשמה?
כשההקלה והאשמה מתווכחות בתוכך כל יום. כשאת לא מרשה לעצמך ליהנות מרגע טוב, כי נדמה לך שלא מגיע לך. או כשאת מגלה שאת שותקת על מה שאת מרגישה גם מול האנשים הכי קרובים אלייך. ליווי נותן מקום לשתי התחושות, בלי לבחור ביניהן בשבילך.
בליווי בזמן פרידה אנחנו עובדות עם מה שאת מרגישה באמת, גם כשזה לא מה שהסביבה מצפה לשמוע. אני מזמינה אותך להסכים להיות בגילוי עצמי, בלי לפחד שתאבדי משהו בדרך. על ליווי בזמן הפרידה עצמה כתבתי בליווי רגשי בתהליך גירושין.
בואי תגלי עוד על עצמך.
