איך יודעים שהגיע הזמן להתגרש, ומה עושים כשכבר יודעים ולא מצליחים להחליט

בקצרה

• אין סימן אחד שקובע שהגיע הזמן להתגרש. מה שמצביע על זה הוא תחושה שחוזרת לאורך זמן: ריחוק, בדידות בתוך הבית, והרגשה שאיבדת את עצמך בקשר.
• הרבה נשים שמחפשות סימנים שצריך להתגרש כבר יודעות בפנים יותר ממה שהן אומרות. מה שעוצר אותן הוא פחד: לטעות ולהתחרט, להישאר לבד, להפסיד כסף, לפגוע בילדים.
• בין להתגרש לבין לסבול יש אפשרות שלישית: לעשות קודם עבודה עם עצמך, ורק אחר כך להחליט.
• לפעמים “אני רוצה להתגרש” מתברר בתהליך כקשור לאישה עצמה יותר מאשר לבעל. כשהרצון מתבהר, קל יותר להחליט, לכל כיוון.
• אחת המטופלות שלי הגיעה אליי במאבק אם להתגרש, סיימה אחרי תשעה טיפולים, ובחרה להישאר בנישואים.
• חוקרי משפחה בארצות הברית מצאו שכאחד מכל ארבעה הורים שכבר היו בהליך גירושין עוד האמין, לפחות במידה מסוימת, שאפשר להציל את הנישואים.

יש לילות שהיא שוכבת לידו ומרגישה כאילו אלפי קילומטרים מפרידים ביניהם. הכאב צועק “אני כבר לא יכולה יותר”. הרבה נשים מגיעות אליי מהמקום הזה, כשהלב רוצה לעזוב והפחד סוגר: פחד מהלא נודע, מהבדידות ומהטלטלה שבדרך.

את מה שקורה אחרי שההחלטה כבר נפלה, ההקלה, הכעס והאבל, תיארתי בהמסע הרגשי שאחרי הגירושין. לפני ההחלטה יש תקופה אחרת, ולפעמים היא נמשכת שנים.

איך אפשר לדעת מתי הגיע הזמן להתגרש?

אין סימן אחד שמכריע. מה שאני שומעת מנשים הוא תחושה שחוזרת לאורך זמן: ריחוק גם כשהוא לידך, בדידות בתוך הבית, שיחות שנגמרות תמיד באותו מקום, והרגשה שאיבדת את עצמך בקשר. כשהתחושה הזאת לא זזה גם אחרי שניסית, זה סימן שמשהו צריך להשתנות, וזה לא בהכרח אומר גירושין.

ואלה המילים שבהן נשים מתארות לי את זה: “אני מרגישה שאיבדתי את עצמי בתוך הקשר”. “אני כבר לא יודעת מה נכון לי”. “אני שמה לב שאני מתוסכלת בתוך הקשר”.

את רוב רשימות הסימנים שתמצאי בגוגל כתבו עורכי דין, והן מתארות בעיקר אותו ואת מה שקורה ביניכם: ביקורת, בוז, ריחוק, סודות. הן יכולות לעזור לך לתת שם למה שקורה בבית. השאלות שאני מציעה לשאול לפני שמרימים ידיים מופנות פנימה: מה בתוכי כבר לא רוצה עוד? מה המחשבה שמנהלת אותי? ומה עוד לא ניסיתי כדי להרגיש אחרת?

והסימנים עצמם לרוב לא חדשים. הקושי, חוסר התקשורת והמתח התחילו מזמן, ולפעמים אנחנו בוחרות לא לראות אותם, כי נוח לנו או כי אנחנו לא יודעות אחרת.

אני מאמינה שלפני החלטה כל כך משמעותית, ובוודאי כשיש ילדים, חשוב לעצור ולשאול גם את זה: האם זו באמת הזוגיות שמכאיבה לי, או שאולי אלה פצעים ישנים, מבית הילדות או ממערכות יחסים קודמות, שמבקשים להירפא?

יש מצב אחד שבו השאלה הראשונה היא ביטחון, ולא החלטה: כשיש בבית אלימות פיזית או כלכלית, או איומים. אל תישארי עם זה לבד. בקו 118 של משרד הרווחה עונים בכל שעה, גם אם עוד לא החלטת כלום.

האם כדאי להתגרש?

זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה, ושום רשימה או שאלון לא יענו עליה במקומך. שאלון סופר סימנים, והוא לא יודע מה את רוצה. מה שעוזר הוא לברר את זה בשקט, בלי שאף אחד ידחוף אותך לכיוון מסוים. יש נשים שבסוף הבירור עוזבות, ויש שנשארות.

אני יודעת שאישה שקוראת “מטפלת לנשים בתהליכי פרידה וגירושין” עלולה לחשוש שאוביל אותה לשם. אילו הייתי במקומה, ובפנים לא רציתי להתגרש, הייתי חוששת בדיוק מאותו דבר. את ההתלבטות עושים יחד, ואת העבודה עושים בלי לדעת מראש לאן היא תוביל.

כתבתי פעם שהליווי שלי לא מכוון לפרידה. הוא מכוון לחיבור שלך לעצמך, וכשאת מחוברת לעצמך, החלטות מכל סוג נעשות שלמות ובהירות יותר.

ואני מכירה גם את הצד השני. כשהוא אמר לי שהוא פחות אוהב ועוזב, אני רציתי להישאר.

מה עדיף, להתגרש או לסבול?

“להתגרש או לסבול” נשמע כמו בחירה בין שתי אפשרויות בלבד, ויש עוד אחת: לעשות קודם עבודה עם עצמך, ורק אחר כך להחליט. אני רואה נשים שסובלות בזוגיות כי תחושת ההישרדות חזקה אצלן מהאומץ לשנות. השינוי שאני מתכוונת אליו מתחיל בפנים, והוא לא מחייב גירושין.

נשים נשארות במקום כואב מסיבות מובנות. הן פוחדות מהבדידות, מלהפסיד את המעמד שלהן בעיני הסביבה, ומכך שהילדים ייפגעו. אז הן מעדיפות להישאר במקום מוכר, גם כשהוא ממש לא נוח.

ולעתים קרובות הסבל הזה שקט. “אני שותקת כדי לשמור על שלום בית”, ככה חיות הרבה נשים. הן לא אומרות מה מפריע להן ולא מבקשות את מה שהן צריכות, כדי לא לטלטל את הספינה. אבל הרמוניה אמיתית לא נוצרת כשאחד מבני הזוג מצטמצם כדי שהקשר ימשיך להתקיים.

עבודה עם עצמך אפשר לעשות גם כשהוא לא מוכן להצטרף. מה קורה כשרק את מגיעה לטיפול, כתבתי בכשהוא לא מוכן לטיפול זוגי.

איך אוזרים אומץ להתגרש?

אומץ מגיע כשהפחד מקבל מענה. בעיניי, פחד אומר שעוד אין לנו מספיק כלים להתמודד: זה מקום שלא היינו בו, ואנחנו לא יודעות איך נהיה בו. כדי להתגרש צריך אומץ, ולכן קודם עובדים על הפחדים ועל הספקות, אחד אחד, עד שהם כבר לא מנהלים את ההחלטה.

הפחדים שעולים לפני צעד כזה הם בדרך כלל פשוטים מאוד. מה יקרה אם אטעה? ואם אתחרט על זה שעזבתי משהו נוח? ואם אגלה שהפסדתי? רוב האנשים מחכים עד שאין ברירה, עד שהחיים דוחפים אותם לשינוי מתוך מצוקה. וגם אז הרצון נשחק לפעמים מול הספקות, וחוסר הוודאות לוחש “אולי את לא מסוגלת”. אבל מתחת לפחד יש כוחות שלא תמיד אנחנו נותנות לעצמנו להרגיש, וכשבוחרות בשינוי בכל זאת, נולדת בתוכנו מסוגלות חדשה.

ולפעמים הפחד הוא מהכסף. יש נשים שלא מתגרשות כי הן פוחדות לאבד את רמת החיים שיש להן. על הצד הרגשי של זה כתבתי בהכסף בגירושין, מהצד הרגשי.

אני למדתי את זה על עצמי. מאז שהתגרשתי מצאתי בי אומץ שלא הכרתי: האומץ להתבונן בכנות על החיים שלי. וכשקשה לי לעשות את זה לבד, אני הולכת לחברה טובה או למטפלת שלי, שישקפו לי כמו מראת צד את מה שאני לא רואה, או פוחדת לראות.

מה קורה כשכבר יודעים ולא מצליחים להחליט?

בדרך כלל זה נראה כמו פיצול: חלק אחד בך כבר יודע, וחלק אחר אומר “כן, אבל” ו”אולי אני טועה”. אישה יכולה לחיות ככה שנים. מה שעוצר אותה בשלב הזה הוא לא עוד מידע על הנישואים. הקולות בתוכה עוד לא עשו שלום, והפחד עוד לא קיבל מענה.

כשהלב מתפצל, הראש מתבלבל, והפרידה, אם היא מגיעה, הופכת לרעידת אדמה. ומסביב יש רעש: דעות של אחרים, משפטים כמו “חבל לפרק בית כשיש ילדים”, השוואות לזוגות אחרים, וכל מי שיודע מה הכי “נכון לעשות”. שמעתי פעם שהמילה decision באה מלטינית, ממילה שפירושה לחתוך. כשאת מחליטה, את חותכת את הרעש מסביב ובוחרת כיוון אחד.

ההתלבטות הזאת לא נעלמת תמיד גם כשכבר מתחילים בהליך. חוקרי משפחה בארצות הברית שאלו כ-2,500 הורים שהיו באמצע הליך גירושין, וכאחד מכל ארבעה עוד האמין, לפחות במידה מסוימת, שאם יעבדו על הנישואים אפשר להציל אותם. אז אם את יודעת ועדיין לא מחליטה, זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתך.

שתי מטופלות הגיעו אליי עם ההתלבטות הזאת, ולשתיהן היה קשה בתוך הנישואים. הראשונה הייתה במאבק, כי האנשים הקרובים אליה לחצו עליה להתגרש. היא באה, הבינה, עשתה שלום עם עצמה, ולא התגרשה. אצלה תשעה טיפולים הספיקו.

השנייה עוד בתהליך. היא ובעלה אומרים כבר שנים שהם רוצים להתגרש, אבל עבודה עם עצמם הם עוד לא עשו. הכי קל להגיד “אני רוצה להתגרש”.

האם הרצון להתגרש תמיד קשור לבן הזוג?

לא תמיד. בתהליך, הרצון הולך ונהיה מזוקק, ולפעמים אישה שאמרה “אני רוצה להתגרש” מגלה שמה שהיא רוצה קשור בכלל אליה: לעבודה עם עצמה שעוד לא עשתה, לפחד ישן או לדרך שבה היא רואה את עצמה. כשזה מתברר, גם ההחלטה על הנישואים נראית אחרת.

כך אני עובדת: האישה לומדת לומר מה הרצון שלה, והרצון פותח לה מסלול שעליו אנחנו פוסעות יחד. כל מה שלא נותן גב לרצון הזה, פחדים, ספקות ואמונות ישנות, עולה בפגישות, ועליו אנחנו עובדות עד שהוא משתחרר. מול כל שינוי כדאי לבדוק אם הרצון הוא כמו יהלום צלול שמאיר את הדרך, או יהלום לא מלוטש שיש בו סדקים. כתבתי על זה בהשיטה: מהרצון לדרך.

ככה זה קרה אצל המטופלת שסיימה בטיפול התשיעי. מה שנראה בהתחלה כמו שאלה על בעלה התברר כשאלה עליה, ודרך הסיפור איתו היא פתרה משהו עמוק בתוכה. את הסיפור שלה סיפרתי בעמוד הליווי למתלבטות.

ובכיוון ההפוך, גם “אני רוצה להישאר” יכול להיות הפחד לאבד: “מה יהיה איתי אם הוא ילך?”. הפחד הזה קשור פחות אליו, ויותר למקום שבו אנחנו תולות את היציבות, הערך העצמי והביטחון שלנו בקשר עצמו. אז שאלי את עצמך בכנות: מי את בלעדיו?

איך נראה ליווי כשעוד לא החלטת אם להתגרש?

את מגיעה עם השאלה עצמה. לא צריך להחליט מראש שאת רוצה להתגרש, וגם לא שאת רוצה להישאר. בפגישות אנחנו מבררות מה הרצון שלך, מדברות עם הקולות שבתוכך ועובדות על הפחד שעוצר אותך, עד שמגיעה החלטה שאת שלמה איתה. לפעמים ההחלטה היא לעזוב, ולפעמים להישאר.

אני ממליצה על עשרה מפגשים לפחות, פעם בשבוע, כי לוקח זמן להכיר את השפה שלי ואת התודעה שאני מביאה. יש נשים שמגיעות להחלטה מוקדם יותר. הפגישות בקליניקה בכפר סבא או בזום, ואני זמינה גם בין המפגשים, כדי שלא תהיי לבד עם זה.

ואם כבר החלטת, ואת צריכה לדעת למי לפנות קודם, לעורכת דין, למגשרת או למטפלת, תמצאי את זה בלמי לפנות ומתי.

אם את סוחבת את ההתלבטות הזאת כבר הרבה זמן, בואי נדבר. בשיחת היכרות נבין יחד מה מעסיק אותך, ואם הליווי שלי מתאים לך. ההחלטה נשארת שלך, גם אחרי השיחה.

איך נראה הליווי למתלבטת · לתיאום שיחת היכרות