הרגע שלפני ההחלטה להתגרש, והקולות הפנימיים
בקצרה
- הרגע שלפני החלטה גדולה הוא לפעמים המפחיד ביותר, כי הכול בו עוד פתוח והדרך עוד לא סלולה.
- חוקרים מיוניברסיטי קולג’ לונדון מצאו שאנשים חוו את הלחץ הגבוה ביותר כשלא יכלו לדעת מה יקרה, יותר מאשר כשהיה ברור מה מחכה להם.
- לפני החלטה גדולה עולים בתוכנו כמה קולות בבת אחת: קול שלא בטוח בעצמו, קול שמבקש ודאות, וקול שמבקש שינוי.
- כדי להיות שלמה עם החלטה, צריך להקשיב לכל הקולות ולתת לכל אחד מהם תשובה, במקום להשתיק את זה שמפריע.
- כשהחלקים שמושכים לצדדים שונים מתחברים, נוצר שקט פנימי, ובתוכו אפשר לשמוע צלול יותר מה את רוצה.
- לא צריך להיות בטוחה לגמרי כדי להחליט. מספיק שקט פנימי שבו את יודעת מה כל קול בך מבקש.
כמה קשה לנו להחליט, אה?
זה מתחיל כבר בדברים הקטנים. השמלה הזאת, או האחרת. ועכשיו מולך עומדת החלטה שאין לה שום קשר לשמלה: להישאר בנישואים, או ללכת.
הלב רוצה לצעוד קדימה, והרגליים קפואות במקום. את יכולה לשבת עם זה בערב, אחרי שכולם הלכו לישון, ולהרגיש שאת עומדת על קצה של משהו. עוד לא בחרת. עוד לא אמרת לאף אחד. ובכל זאת, את כבר לא נמצאת באותו מקום שבו היית לפני שנה.
בבוקר את קמה, מכינה סנדוויצ’ים, יוצאת לעבודה, והשאלה נוסעת איתך. היא שקטה רוב היום, ובלילה היא חוזרת לדבר.
למה הרגע שלפני ההחלטה הוא הכי מפחיד?
כי ברגע הזה הכול עוד פתוח. הדרך לא סלולה, כי עוד לא הלכת בה, ואין לך איך לדעת מה מחכה בצד השני, ומה תרגישי כשתגיעי לשם. הלב דופק מהר יותר מהמחשבה. ובו בזמן, כל האפשרויות עוד קיימות בשבילך, לפני שבחרת אחת מהן.
לחוסר הידיעה הזה יש משקל משלו. חוקרים מיוניברסיטי קולג’ לונדון ביקשו מ-45 משתתפים לנחש אם מתחת לאבן מסתתר נחש. בכל פעם שהופיע נחש, המשתתפים קיבלו מכת חשמל. הלחץ שלהם, שנמדד גם בגודל האישונים ובזיעה בעור, היה הכי גבוה כשהסיכוי שיופיע נחש היה חמישים-חמישים, כלומר כשאי אפשר היה לדעת מה יקרה. המחקר נעשה במשחק מחשב, עם אבנים ונחשים על המסך, ולא עם נישואים. ובכל זאת הוא מתאר תחושה מוכרת: גם ידיעה קשה מרגיעה לפעמים יותר מ”אולי” שנמשך.
אולי זה מסביר למה אישה יכולה לחיות שנים על קצה ההחלטה, ולהרגיש שזה המצב הכי מתיש שהייתה בו. מה שמכביד עליה הוא הרבה פעמים ה”אולי” עצמו, יותר ממה שיבוא אחריו.
אילו קולות עולים בתוכנו לפני החלטה גדולה?
בדרך כלל כמה בבת אחת. קול שלא בטוח בעצמו. קול שלא רואה את המשך הדרך ומבקש להרגיש ודאות. ולצידם קול שמבקש שינוי. המחשבה מספרת לך מה הדבר המפחיד שיקרה: מה יקרה אם תשני משהו בזוגיות, בבית, בחיים? ואם תפספסי את התחנה שבה היית צריכה לרדת?
לפעמים זה מתחיל דווקא בהתרגשות. משהו בך זז. את מתחילה לקרוא, להתעניין, לדמיין חיים אחרים, ויש בזה תנועה ואפילו שמחה. ואז מגיעים השכל וההיגיון, ואומרים: “אין סיכוי”. “לא בטוח שתצליחי”. “אולי זה גדול עלייך”.
איך מקשיבים לקולות הפנימיים בלי ללכת לאיבוד?
אחד אחד, בלי להשתיק אף אחד מהם. כל קול מבקש משהו: אחד ודאות, אחד ביטחון, ואחד שינוי. כשאת נותנת לכל קול מקום ותשובה, הם מפסיקים להתחרות על תשומת הלב שלך. ההקשבה הזאת היא מה שמאפשר להיות שלמה עם ההחלטה, לכל כיוון שהיא תלך.
אפשר גם לכתוב כל קול על דף נפרד, במילים שלו, בלי לתקן אותו ובלי להתווכח איתו. ואז לשאול כל אחד מהם שאלה פשוטה:
- לקול שמבקש ודאות: מה בדיוק אתה צריך לדעת כדי להירגע? ואיזה מידע אף אחד לא יוכל לתת לך, גם אם נחכה עוד שנה?
- לקול שלא בטוח בעצמו: מתי שמעתי אותך בפעם הראשונה? ושל מי הקול הזה במקור?
- לקול שמבקש שינוי: מה אתה מבקש בעצם? לפעמים התשובה היא לעזוב, ולפעמים זה משהו שאפשר לשנות גם בתוך הזוגיות.
הקול שהכי קל להשתיק הוא בדרך כלל זה שמפריע לתוכנית. אם כבר החלטת בלב שאת נשארת, הקול שמבקש שינוי ייקרא מגזים. ואם כבר החלטת שאת הולכת, הקול שמפחד ייקרא חלש. וקול שמשתיקים ממשיך לדבר מתחת לפני השטח. לפעמים הוא חוזר דווקא אחרי ההחלטה, בצורה של ספק.
בקליניקה אנחנו עושות את זה יחד, קול אחרי קול, כולל הקול שמפחד, ונותנות לו מענה.
האם הפחד לפני ההחלטה אומר שההחלטה לא נכונה?
לא בהכרח. פחד מופיע כמעט לפני כל צעד גדול, גם כשהצעד נכון, כי הוא מוביל למקום שעוד לא היית בו. הפחד מהלא נודע, מהטעויות ומהמשמעות של בחירה חדשה ולא מוכרת הוא חלק מהרגע הזה. מה שחשוב לברר הוא על מה הפחד מדבר, ועל מה הוא מנסה לשמור.
הקול של הפחד מדבר בדרך כלל על מה שעלול להשתבש: אם לא אצליח, אם זה גדול עליי, אם אשאר לבד. הקול של הרצון מדבר על מה שאת רוצה שיהיה, גם כשהוא עוד לא יודע איך זה יקרה.
שאלות כמו “האם אצליח?” ו”אולי זה גדול עליי?” הן שאלות של השכל, ופחות של הרצון שלך. כשהן עולות, אפשר לעצור ולשאול שאלה אחרת: מה בכלל בא לי?
גם אצלי השאלות האלה עולות. כשהן מגיעות, אני פונה רגע פנימה, אליי, ונזכרת מה הוציא אותי לדרך מלכתחילה.
ולפעמים הפחד מצביע על דברים אמיתיים שצריך להתכונן אליהם: הכסף, הילדים, הערבים לבד. אז הוא לא סימן לעצור. הוא רשימה של דברים שצריך לטפל בהם בדרך. על הפחד מהכסף, למשל, כתבתי בהכסף בגירושין, מהצד הרגשי.
מה קורה כשהקולות הפנימיים מתחברים?
נוצר שקט. כשמחברים את כל החלקים שנראים מנוגדים, אלה שמושכים אותך לצדדים שונים, מתחיל להיווצר בך מקום שסומך על עצמו. מתוך השקט הזה אפשר לשמוע צלול יותר את הקול שמבקש שינוי, ולהבין מה הוא באמת מבקש ממך, ואיזה צעד הוא מבקש עכשיו.
השקט הזה שונה מוודאות. הפחד לא נעלם לגמרי, וגם השאלות לא. אבל הן כבר לא צועקות זו על זו, והפחד כבר לא מחליט במקומך.
לפעמים זה רגע קטן מאוד. את שוטפת כלים, או נוהגת הביתה, ומשפט אחד עולה בך, פשוט וברור, ואין לך צורך להתווכח איתו. אין בזה דרמה. יש בזה תחושה שאת יכולה לסמוך על מה ששמעת.
ולפעמים מתברר בדרך שהשינוי שהקול הזה מבקש קשור פחות לבן הזוג, ויותר אלייך. על הרגע הזה, ועל מה שקורה כשכבר יודעים ולא מצליחים להחליט, כתבתי באיך יודעים שהגיע הזמן להתגרש.
האם צריך להיות בטוחה לגמרי לפני שמחליטים להתגרש?
לא. ודאות מלאה כמעט אף פעם לא מגיעה לפני החלטה גדולה, וההמתנה לה יכולה להשאיר אותך באותו מקום עוד הרבה זמן. מה שאפשר להגיע אליו הוא שקט פנימי מספיק: לדעת מה כל קול בך מבקש, ולבחור כשאת יודעת על מה את מוותרת ולמה.
ההחלטה עצמה, כשהיא מגיעה, היא רגע אחד. הדרך אליה ארוכה יותר, והיא לא חייבת להיות דרך שעושים לבד.
בבירור אצלי אני פורסת בפנייך את כל האפשרויות, כי לכל החלטה יש תוצאה ויש השלכה. כשרואים אותן מראש, הקול שמבקש ודאות מקבל לפחות חלק ממה שהוא צריך, וקל יותר לשמוע את השאר.
ובאותה מידה, אין שום דבר שאת צריכה להחליט היום. בירור טוב לוקח את הזמן שלו, וגם החלטה להישאר, כשהיא מגיעה ממקום כזה, היא החלטה שלמה.
אם את עומדת עכשיו על הקצה הזה, ואף אחד עוד לא יודע, את לא צריכה לחכות שהשאלה תיפתר לבד. רוצה לדעת איך להקשיב לקול הפנימי שלך? מוזמנת לכתוב לי. בשיחת היכרות נבין יחד מה מעסיק אותך, ואם הליווי שלי מתאים לך. ההחלטה נשארת שלך.
