בירור הרצון הפנימי: מה מסתתר אחרי "כן, אבל"
בקצרה
- “כן, אבל” הוא פיצול ברצון: חלק בך כבר רוצה להיפרד, וחלק אחר עוד לא מוכן ללכת אחריו.
- בפסיכולוגיה קוראים לזה דו-ערכיות, או אמביוולנטיות: רגשות ורצונות מנוגדים כלפי אותו דבר, באותו זמן.
- מה שבא אחרי ה”אבל” הוא בדרך כלל פחד, ספק, או מסקנה ישנה מהעבר. אלה הדברים שעוד לא נותנים גב לרצון.
- ה”אבל” לא הופך את הרצון לטעות. הוא מראה איפה צריך עוד עבודה לפני שאפשר להיות שלמה עם ההחלטה.
- “כן, אבל” מופיע גם אחרי הגירושין, למשל אצל אישה שרוצה זוגיות ומפחדת לאבד את החופש שלה.
- החלטה שמתקבלת כשה”אבל” עוד בלי מענה נוטה להתערער אחר כך, למשל כשמישהו מהסביבה מטיל בה ספק.
לפעמים לא החיים מטלטלים אותנו, אלא הפיצול שקיים בתוכנו.
זה יכול להיות משפט אחד. “אני רוצה להיפרד.” ואז, כמעט באותה נשימה: “כן, אבל.” ואחריו: “ואולי אני טועה.”
בכל דבר שאנחנו רוצות להשיג נדרש מאיתנו דבר אחד: להיות שלמות עם ההחלטה. וה”אבל” הקטן הזה הוא בדיוק המקום שבו השלמות עוד חסרה.
מה זה “כן, אבל” כשמתלבטים אם להיפרד?
“כן, אבל” הוא הרגע שבו הרצון מתפצל. חלק בך כבר רוצה להיפרד, וחלק אחר מושך אחורה, ובתוכך נוצר מרחב שבו את רוצה ויחד עם זה גם לא רוצה. הרצון עדיין קיים. משהו פשוט עומד מולו, וכדאי לברר מה הדבר הזה לפני שמחליטים לכאן או לכאן.
לפיצול הזה יש שם בפסיכולוגיה: דו-ערכיות, או אמביוולנטיות. את המונח הכניס לפסיכיאטריה אויגן בלוילר, פסיכיאטר משווייץ, במאמר שפרסם ב-1910. הוא הבחין בין דו-ערכיות של הרגש, של המחשבה ושל הרצון, וכתב שגם אצל אנשים בריאים היא מופיעה, למשל בחלומות.
ב”כן, אבל” של אישה שמתלבטת יש לפעמים את שלושתן יחד. היא אוהבת וכועסת. היא יודעת ומפקפקת. היא רוצה, ולא רוצה.
השם לא פותר את הפיצול, אבל הוא עוזר לדעת שזה מצב מוכר מאוד, ושאין בו שום חולשה.
מה מסתתר אחרי ה”אבל”?
אחרי ה”אבל” מגיע בדרך כלל מה שעוד לא נותן גב לרצון: פחד, ספק, או מסקנה ישנה שלמדת פעם והיא ממשיכה לשמור עלייך. כשמקשיבים למה שנאמר אחרי המילה הזאת, אפשר לראות מה עומד בין מה שאת רוצה לבין הצעד שאת לא עושה.
“ואולי אני טועה” הוא ספק. “אין לי מושג איך אסתדר לבד” הוא פחד, ופחד אומר בעיניי שעוד אין לנו מספיק כלים להתמודד. מה הפחד אומר, ואיך עונים לו, פירטתי בפחד אומר שעוד אין לנו מספיק כלים.
וגם לי היה “כן, אבל” כזה. פחדתי פעם להשתנות. פחדתי שלא אכיר את עצמי, ושהקרובים אליי כבר לא יזהו אותי, ושנתרחק. כל זה קרה רק בראש שלי. השינוי שעשיתי השפיע על הקרובים אליי, כי גם הם השתנו.
לפעמים מה שבא אחרי ה”אבל” בכלל לא קשור לבעל. אישה אומרת “אני רוצה להתגרש, אבל”, ובתהליך מתברר שה”אבל” מדבר עליה: על פחד ישן, על הדרך שבה היא רואה את עצמה. הבירור הזה הוא הלב של השיטה שבה אני עובדת.
למה כל כך קשה להחליט כשיש “כן, אבל”?
כי חלק ממך מושך קדימה וחלק אחר מושך אחורה, ושניהם שלך. אישה יכולה לחיות ככה שנים, בלי להישאר באמת ובלי ללכת. וכשמחליטים מתוך פיצול, ה”אבל” לא נעלם. הוא בא איתך לדרך החדשה, ולפעמים חוזר אחרי ההחלטה, בצורה של ספק שקשה להסביר.
כתבתי פעם שכשאישה רוצה להיפרד ובתוכה יש “כן, אבל”, הלב מתפצל, הראש מתבלבל, והפרידה הופכת לרעידת אדמה. גם כשההחלטה כבר נפלה, “אבל” שלא קיבל מענה מחכה לרגע חלש. מספיק שמישהו יגיד “בטוחה שלא ויתרת מהר מדי?”, והוא חוזר.
את המשפט הזה שמעו לא מעט נשים, והוא הנושא של פוסט על הספק שאחרים מחדירים אחרי ההחלטה.
ולכן אני לא ממהרת לדלג על ה”אבל”. עדיף לפגוש אותו לפני ההחלטה, כשיש זמן להקשיב לו, מאשר אחריה, כשהוא מגיע בהפתעה.
האם “כן, אבל” מופיע גם אחרי הגירושין?
כן. אישה שכבר התגרשה יכולה לרצות זוגיות, ובאותו זמן לפחד שתאבד את החופש שלה. או שמסקנה מהעבר מלווה אותה ואומרת לה: תיזהרי, את תהיי שוב בביטול עצמי בתוך הקשר. שוב נוצר מרחב שבו היא רוצה, ויחד עם זה גם לא רוצה, והפעם הוא נוגע בעתיד.
המסקנה שאומרת “תיזהרי” הגיעה ממקום אמיתי. אם בנישואים הקטנת את עצמך כדי שיהיה שקט, הגיוני שחלק ממך ישמור עלייך עכשיו. אבל מסקנה מהעבר מסתכלת על הקשר הבא דרך העיניים של הקשר הקודם.
אני זוכרת שאחרי הפרידה, עצם השאלה “מה אני רוצה?” הייתה חדשה לי, כי הייתי רגילה לביחד. וכשהרצון עוד חדש וצעיר, ל”אבל” קל מאוד להיכנס.
לפעמים ה”אבל” הזה מבקש גבולות, יותר מאשר מרחק. אישה שיודעת לשמור על עצמה בתוך קשר צריכה פחות לפחד ממנו.
יש זוגיות שבה לא צריך להשלים חוסרים אחד אצל השנייה, וקשר שבו בני הזוג מפרים זה את זה. כשאישה נכנסת לקשר ממקום כזה, החופש שלה פחות בסכנה, כי היא לא מביאה אליו את מה שחסר לה. על הדרך לשם תמצאי עוד בזוגיות אחרי גירושין.
האם “כן, אבל” יכול להופיע גם אצל מי שרוצה להישאר?
כן. “אני רוצה להישאר, אבל” הוא אותו פיצול, בכיוון ההפוך. אישה רוצה לשמור על הבית ועל המשפחה, ומשהו בה כבר מרגיש שהיא מצטמצמת בתוך הקשר. גם כאן ה”אבל” לא מכריע לאן ללכת. הוא אומר שיש בך חלק שעוד לא קיבל מקום.
ואני שואלת אותה את מה ששאלתי פעם בפוסט: ומה עם האמת שלך? מה עם הרצונות שלך? לפעמים התשובה מובילה לפרידה. ולפעמים היא מובילה לדבר אחר לגמרי: להתחיל לדבר בתוך הנישואים, אחרי שנים של שתיקה. לשתיקה הזאת הקדשתי פוסט משלה.
איך יודעים אם הרצון שלם?
אני מזמינה נשים לבדוק את זה מול כל שינוי שהן רוצות ליצור: האם הרצון הוא כמו יהלום שמאיר את הדרך, צלול ובטוח, או יהלום לא מלוטש, שיש בו סדקים? גם ברצון שלם יכול להיות פחד. ההבדל הוא שאת יודעת מה את רוצה, ויודעת מה עוד עומד מולך.
יהלום לא מלוטש הוא עדיין יהלום. הסדקים לא הופכים את הרצון לטעות. הם מראים איפה עוד לא עשית את העבודה, ושם בדיוק מתחיל המסע שלך לבירור הרצון ולמימוש שלו.
אחת הנשים שסיימו אצלי ליווי התלבטה אם להתגרש מבעלה. בתהליך היא הבינה דרך איזו תפיסת עולם היא רואה אותו, וכשבחרה להסתכל אחרת על מה שקורה ביניהם, החיים של שניהם השתנו. בסוף היא החליטה להישאר בנישואים, בלב שלם ובלי שום התלבטות. ככה נראה רצון שכבר לא אומר “אבל”.
מה עושים עם ה”אבל” בליווי?
לא מוחקים אותו. בליווי אנחנו מבררות קודם את הרצון, והוא הולך ומזדקק מפגישה לפגישה. באותו זמן אנחנו פוגשות את מה שבא אחרי ה”אבל”: הפחד, הספק, המסקנה הישנה. עובדות איתם עד שהם משתחררים, וכך הרצון מקבל גב, והחלקים שמשכו לכיוונים שונים מתחילים לעבוד יחד.
כשכתבתי על הפיצול הזה, סיימתי במשפט אחד: שם אני אעזור לך ליצור את הגשר בתוכך. הגשר הזה הוא העבודה: הוא מחבר בין שני הצדדים שבך, עד שאפשר לעבור מצד לצד בלי ליפול באמצע.
אם את רוצה להתחיל לבד, אפשר לכתוב את המשפט עד הסוף: “אני רוצה ___, אבל ___”. ואז לקרוא רק את מה שכתבת אחרי ה”אבל”. זה החומר שאיתו עובדים.
כשה”אבל” מקבל מענה, לפעמים מתברר שהרצון הוא באמת להיפרד. ולפעמים מתברר שמה שאישה רצתה הוא שינוי בתוכה, והיא נשארת בנישואים. ההחלטה שלך, ושתי ההחלטות יכולות להיות שלמות. ועל הקולות שעולים ממש לפני ההחלטה תקראי בהרגע שלפני ההחלטה להתגרש.
אם “כן, אבל” מלווה אותך כבר הרבה זמן, אפשר לברר אותו יחד. בשיחת היכרות נבין מה מעסיק אותך, ואם הליווי שלי מתאים לך. בואי תגלי עוד על עצמך.
