משל המערה של אפלטון, ורגע ההתפכחות בנישואים
בקצרה
- משל המערה מופיע בספר השביעי של “המדינה” של אפלטון: אסירים כבולים מילדות במערה רואים רק צללים על הקיר, ובטוחים שהצללים הם המציאות כולה.
- אצל אפלטון, האסיר שמשחררים מסתנוור מהאור, העיניים כואבות לו, והוא רוצה לחזור אל הצללים המוכרים. רק בהדרגה הוא מתרגל לראות.
- גם בנישואים יכול להגיע רגע שבו משהו מתבהר, לא טוב ולא רע, פשוט צלול יותר: את מבינה מחדש את עצמך, את הצרכים שלך ואת תפיסת המציאות שבה חיית.
- רגע ההתפכחות מטלטל לפעמים יותר מהשינוי עצמו, כי מה שנראה כמו האמת קורס בבת אחת.
- ההתעוררות הזאת לא דוחפת לפרידה ולא מחייבת מהפכה. היא מאפשרת לבחור מתוך מודעות, במקום מתוך תפיסות שמנהלות אותך בלי שאת רואה אותן.
הרגע הכי מטלטל בחיים הוא לא תמיד השינוי שאת עוברת. לפעמים זה הרגע שבו את מתעוררת, ורואה פתאום משהו שמעולם לא ראית. רגע שמבקש ממך להתפכח.
לרגע הזה יש תיאור עתיק מאוד, ואני חוזרת אליו שוב ושוב.
מהו משל המערה של אפלטון?
משל המערה מופיע בספר השביעי של “המדינה”, שכתב הפילוסוף היווני אפלטון לפני כ-2,400 שנה, כשיחה בין סוקרטס לגלאוקון. אסירים כבולים מילדות במערה, ברגליים ובצוואר, ופניהם אל הקיר. הם רואים רק צללים שמטילה אש שבוערת מאחוריהם, ובטוחים שהצללים האלה הם המציאות כולה.
הצללים לא נוצרים מעצמם. בין האש לבין האסירים עובר שביל מוגבה, ולאורכו חומה נמוכה. מאחורי החומה עוברים אנשים ונושאים חפצים ודמויות של בני אדם ושל בעלי חיים, עשויים עץ ואבן. האש מטילה את הצל שלהם על הקיר, והאסירים, שלא יכולים להסב את הראש, רואים רק את הצל. כשמישהו מדבר מאחוריהם, ההד חוזר מהקיר, והם בטוחים שהצללים הם שמדברים.
ואז אחד האסירים משוחרר מהכבלים. מכריחים אותו לקום, להסתובב ולהסתכל אל האש. האור מכאיב לו בעיניים, הוא לא מצליח לראות את הדמויות שאת הצללים שלהן הכיר כל חייו, והוא רוצה לחזור אל מה שמוכר לו. אבל מישהו גורר אותו בכוח, במעלה מחוספס ותלול, אל מחוץ למערה.
בחוץ האור חזק עוד יותר. בהתחלה הוא רואה רק צללים. אחר כך השתקפויות של אנשים ושל דברים במים, אחר כך את הדברים עצמם, ואחר כך את השמיים בלילה, את הירח ואת הכוכבים. רק בסוף הוא מצליח להסתכל על השמש עצמה.
וכשהוא חוזר אל המערה, העיניים שלו כבר לא רגילות לחושך. האסירים האחרים צוחקים עליו, ואומרים שהיציאה למעלה קלקלה לו את העיניים. אצל אפלטון הם מוכנים אפילו להרוג את מי שינסה לשחרר אותם ולהוציא אותם החוצה.
מה משל המערה מלמד על נישואים?
שאפשר לחיות שנים בתוך תמונה של הזוגיות, ולחשוב שהיא המציאות כולה. ואז מגיע רגע שבו משהו מתבהר. לא טוב ולא רע, פשוט צלול יותר. את מבינה מחדש את עצמך, את הצרכים שלך, ואת תפיסת המציאות שבה חיית עד עכשיו, בתוך הנישואים ומחוץ להם.
רגע כזה יכול להגיע מכל מקום. משפט של חברה, שיחה בטיפול, או ערב שבו את שומעת את עצמך אומרת בקול משהו שלא ידעת שאת חושבת.
הצללים בנישואים הם בדרך כלל תפיסות ואמונות שמקבעות אותך ואת הדרך שבה את מתנהלת בזוגיות. הן לא מרגישות כמו אמונות. הן מרגישות כמו “ככה זה”. אולי “ככה זה בנישואים, אחרי עשרים שנה”. אולי “הוא לא ישתנה, וגם אני לא”. ואולי “אני לא מהנשים שמבקשות דברים לעצמן”.
אף אחת לא בחרה בצללים האלה בכוונה. הרבה מהם נוצרו מוקדם, לפעמים הרבה לפני הנישואים, והם הרגישו נכונים כי הם היו כל מה שהיה על הקיר.
ויש במשל עוד פרט קטן. הצללים לא באים משום מקום. מאחוריהם יש דמויות ממשיות, שאנשים נושאים מאחורי החומה. גם התמונה שלך על הזוגיות נשענת על דברים שקרו באמת. מה שמשתנה ברגע ההתפכחות הוא שאת מתחילה לראות את מה שמטיל את הצל, ולא רק את הצל עצמו.
למה רגע ההתפכחות בנישואים כואב כל כך?
כי כל מה שחשבת שהוא האמת יכול לקרוס בבת אחת. אצל אפלטון, האסיר שמשחררים מסתנוור, העיניים כואבות לו, והוא רוצה לחזור אל הצללים המוכרים. גם בנישואים, לראות פתאום את הזוגיות בבהירות יכול להבהיל, עד שהרצון הראשון הוא להסתכל שוב על הקיר, ולהמשיך כאילו לא ראית.
וזה טבעי. המערה הייתה חשוכה, אבל היא הייתה מוכרת. הכבלים הגבילו, אבל הם גם החזיקו. כשהם נפתחים, צריך לעמוד לבד, על רגליים שלא התרגלו ללכת.
וזה יכול להרגיש כמו אובדן, גם כשמה שנשבר הוא בעיקר תמונה. על האובדן של אשליה, ולא של זוגיות, כתבתי בלהסכים לספר סיפור חדש.
מה שמרגיע אותי במשל הוא הסדר שבו האסיר מתרגל לאור. הוא לא מסתכל מיד על השמש. קודם צללים, אחר כך השתקפויות במים, אחר כך הדברים עצמם, ורק בסוף השמש. גם בהירות על הנישואים מגיעה לרוב בשלבים. את לא צריכה להבין הכול ביום אחד, ולא לראות הכול בבת אחת.
והאסיר במשל לא יצא מהמערה לבד. מישהו גרר אותו החוצה, והיה שם כשהעיניים כאבו. גם את לא צריכה לעבור את השלב הזה בלי מישהי שתחזיק לך את היד. לפעמים זו חברה טובה, ולפעמים מטפלת.
מה עושים ביום שאחרי רגע ההתפכחות?
קודם כול, לא ממהרים. כשמשהו מתבהר בזוגיות, זה סימן להתחיל תהליך עם עצמך, ולא בהכרח לקבל החלטה. אפשר לשבת עם מה שראית, לכתוב אותו במילים שלך, ולשאול שאלה אחת לפני כל השאר: איפה אני בתוך כל זה? מה אני צריכה, ועל מה אני כבר לא מוכנה לוותר?
השאלה הזאת באה קודם, כי לפעמים הקושי בקשר לא מתחיל ב”להישאר” או “לעזוב”. הוא מתחיל בשאלה עמוקה יותר, על המקום שלך בתוך הקשר. כל עוד היא לא נענתה, גם החלטה גדולה תרגיש כמו קפיצה בחושך.
ואין צורך לספר לכולם מה ראית, בטח לא באותו שבוע. מה שהתבהר צריך זמן להתייצב, כמו העיניים של האסיר שעוד מתרגלות לאור.
האם התפכחות בנישואים אומרת שצריך להתגרש?
לא. ההתעוררות הזאת לא דוחפת לפרידה ולא מחייבת מהפכות. היא מאפשרת לך לבחור מתוך מודעות, במקום מתוך צללים של תפיסות עולם שמנהלות אותך. יש נשים שאחרי שהן רואות בבהירות בוחרות להישאר ולשנות את מה שאפשר בתוך הזוגיות, ויש נשים שבוחרות ללכת. שתי הבחירות יכולות להיות שלמות.
יש אפילו מקום לחופש בתוך הזוגיות. כשהתפיסה שכבלה אותך משתחררת, אותו בית ואותו אדם יכולים להרגיש אחרת, כי את כבר לא מתנהלת מולם מאותו מקום.
ויש פעמים שהבהירות מראה דבר אחר: שהזוגיות הזאת כבר לא יכולה להכיל את מי שאת. גם זו ראייה, ולא כישלון. איך מזהים את זה, ומה אפשר לעשות לפני שמחליטים, פירטתי באיך יודעים שהגיע הזמן להתגרש.
מה קורה כשחוזרים הביתה אחרי רגע של בהירות?
אצל אפלטון, מי שחוזר למערה מתקשה לראות בחושך, והאסירים האחרים צוחקים עליו. גם אחרי רגע של בהירות את חוזרת לאותו בית, לאותם אנשים ולאותה שגרה, ולפעמים הם עוד רואים את התמונה הישנה. מה שראית עדיין נכון. פשוט לכל אחד יש קצב משלו.
אולי בן הזוג לא מבין מה השתנה בך. אולי חברות אומרות לך “מה קרה לך פתאום” או “היה לך טוב, לא?”. אולי גם בתוכך יש קול שמתגעגע אל הצללים. כל אלה לא מבטלים את מה שראית.
אין צורך להוציא אף אחד מהמערה בכוח, וגם לא להוכיח לאף אחד שצדקת. אפשר לחיות עם מה שראית, להתרגל אליו, ולתת לו לשנות אותך מבפנים, בקצב שלך. הבחירה מה לעשות עם זה תגיע אחר כך.
אם את מרגישה כמו האסיר במערה, כבולה לאמונות ולתפיסות שמקבעות אותך ואת הדרך שבה את מתנהלת בזוגיות, ובא לך להרגיש אחרת, בחופש, מוזמנת לדבר איתי. אנחנו לא מחליטות מראש לאן זה יוביל. אנחנו מסתכלות יחד על מה שמטיל את הצללים. וההחלטה נשארת שלך.
