דחייה אחרי פרידה: למה היא כואבת כל כך, ומתי ארגיש שוב רצויה
בקצרה
- דחייה אחרי פרידה היא הכאב של מי שלא בחרה בפרידה: אדם שהכיר אותך שנים החליט שהוא לא רוצה להמשיך איתך.
- כשאנשים אחרי פרידה שלא רצו בה הסתכלו על תמונה של בן הזוג לשעבר, הופעלו אצלם אזורי מוח שקשורים גם לכאב פיזי. מחקר המשך של אותה קבוצה מצא שלדחייה יש בכל זאת דפוס משלה.
- אחרי שהוא עוזב, הדחייה ממשיכה להגיע במנות קטנות, מהמשפחה שלו, מחברים משותפים, ומכל העברה של הילדים, ולכן הפצע לא מספיק להגליד.
- חוקרים מאוניברסיטת ווייק פורסט מצאו שדחייה שנחווית כאישית מורידה את הערך העצמי, ודחייה אקראית לא. ובגירושין, הדחייה מרגישה אישית במיוחד.
- הסכנה היא שהדחייה שלו תהפוך לדחייה שלך את עצמך, ותמשיך גם בלעדיו.
- אין תאריך שבו מרגישים שוב רצויה. התחושה הזאת חוזרת קודם מבפנים, דרך היחס שלך לעצמך.
הוא לא עונה להודעה על ההסעה של מחר. אמא שלו, שהתקשרה אלייך בכל ערב חג, כבר לא מתקשרת. ובקבוצת הוואטסאפ של החברים מהשכונה מישהי מעלה תמונה מארוחת שישי, ואת לא היית שם.
כל אחד מהרגעים האלה קטן. וכולם לוחצים על אותו מקום.
גם אני הייתי בצד שעזבו אותו, וכשהוא עזב, היה לי ממש קשה עם הדחייה.
למה דחייה אחרי פרידה כואבת כל כך?
כי היא מגיעה ממי שהכיר אותך הכי טוב. כשאדם שחי איתך שנים, ראה אותך בכל מצב, אומר שהוא לא רוצה להמשיך, קשה לא לשמוע בזה משפט על מי שאת. והכאב הזה מורגש גם בגוף: בבטן שמתכווצת, בנשימה שנעתקת, בשינה שלא מגיעה.
כתבתי פעם על הערב שבו הוא עזב, שהגוף שלי קרס לפני שהלב הסכים להבין. והתעוררתי בבוקר עם בטן מכווצת, מבולבלת ומפוחדת.
חוקרים מאוניברסיטת מישיגן ומאוניברסיטת קולומביה ביקשו מ-40 אנשים, שעברו בחצי השנה האחרונה פרידה שלא רצו בה, להסתכל על תמונה של בן הזוג לשעבר ולחשוב על הדחייה, וסרקו את המוח שלהם. הם מצאו פעילות באזורים שמעבדים גם את התחושה הגופנית של כאב. המחקר פורסם ב-2011 בכתב העת PNAS.
ההמשך פחות מוכר. ב-2014 חלק מאותם חוקרים, הפעם מאוניברסיטת קולורדו, בדקו 60 משתתפים בשיטת ניתוח מדויקת יותר. הם מצאו שהמוח מבחין בכל זאת בין השניים: לדחייה יש דפוס משלה, שונה מזה של כאב פיזי.
כלומר הכאב אמיתי, והוא כאב מסוג משלו. הוא לא צריך להיות “כמו שבר ביד” כדי שיהיה מותר להרגיש אותו.
למה הדחייה ממשיכה גם אחרי שהוא כבר עזב?
כי בגירושין הדחייה מגיעה שוב ושוב, ברגעים קטנים: הודעה שהוא לא עונה עליה, המשפחה שלו שמתרחקת, חברים משותפים שמפסיקים להזמין, ולפעמים החום שלו מול הילדים והקור מולך. כל רגע כזה לוחץ מחדש על אותו פצע, עוד לפני שהיה לו זמן להגליד.
השאלה “למה המשפחה שלו מפנה לי עורף?” חוזרת אצל נשים שמגיעות אליי. זו דחייה שנייה, מאנשים שהיו גם המשפחה שלך במשך שנים.
וזה קורה גם בתוך ההליך עצמו. בפגישה אצל המגשר, כשהוא מדבר על השנים שלכם כמו על עסקה שצריך לסגור, או כשהוא מתווכח על כל פריט בבית בלי להסתכל עלייך, גם זה נוחת כמו עוד דחייה.
ומכיוון שיש ביניכם ילדים, אי אפשר להתרחק מהמקום שבו הדחייה קורית. הוא מגיע לאסוף אותם, הוא עומד בדלת, ואת רואה אותו ממשיך בחיים שלו. על האבל על אדם שחי, ושממשיכים לפגוש, כתבתי באובדן עמום: כשהוא חי, והאבל אמיתי.
מה עושים ברגע שהדחייה מציפה מחדש?
נותנים לה שם, ולא מגיבים מתוכה. ברגע שהוא עומד בדלת, או כשההודעה שלו מגיעה קרה וקצרה, הגוף מגיב לפני המחשבה. אם תאמרי לעצמך בשקט “זו הדחייה, היא שוב כאן”, יש לך רגע אחד של מרחק. ובתוך הרגע הזה אפשר לבחור מה לעשות.
עוזר גם להתכונן לרגעים שאת יודעת שיגיעו. לפני העברה של הילדים, למשל, אפשר לדמיין את עצמך עומדת בדלת: נושמת, אומרת רק את מה שצריך להגיד על הילדים, וסוגרת. כשהרגע מגיע, הגוף כבר מכיר את הדרך. על השימוש בדמיון בתהליך רגשי כתבתי בדמיון מודרך.
ואחרי הרגע, אל תישארי איתו לבד. הודעה לחברה, הליכה קצרה, או כמה שורות במחברת. המטרה היא שהכאב לא יחליט בשבילך איך ייראה שאר הערב.
למה דחייה מבן הזוג פוגעת לי בערך העצמי?
כי הערך העצמי שלנו רגיש מאוד לשאלה אם רוצים אותנו. חוקרים מאוניברסיטת ווייק פורסט הציעו ב-1995 את תאוריית הסוציומטר: הערך העצמי עובד כמו מד, שעוקב אחרי קבלה ודחייה מצד אחרים, ומתריע כשיש סכנה להישאר בחוץ. כשמישהו קרוב דוחה אותך, המד יורד.
בניסויים שלהם, אצל אנשים שהוצאו מקבוצה מסיבות שנשמעו אישיות, הערך העצמי ירד. אצל אנשים שהוצאו בהגרלה, הוא לא ירד. כלומר מה שפוגע הוא התחושה שהדחייה נוגעת במי שאת.
ובגירושין הדחייה מרגישה הכי אישית שיש. אבל המד מודד קבלה. הוא אומר לך שכרגע את מרגישה לא רצויה. כמה את שווה, את זה הוא לא יודע למדוד. ההבדל הזה לא מעלים את הכאב, ובכל זאת אפשר להישען עליו.
ההחלטה שלו גם לא נולדה ביום שבו הוא אמר אותה. מי שעוזב מתחיל לרוב להיפרד הרבה לפני, ועל הפער הזה כתבתי במי שעזב ומי שנשארה.
איך דחייה מבן הזוג הופכת לדחייה של עצמי?
כשמתחילים להסכים איתה. אחרי שהוא הלך, קל להמשיך את מה שהוא התחיל: להפסיק לטפח את עצמך, לוותר על דברים שאהבת, ולהגיד לעצמך “מי ירצה אותי עכשיו”. ככה הדחייה שלו הופכת לדחייה שלך את עצמך, והיא כבר לא צריכה אותו כדי להמשיך.
זה קורה בשקט. את לא מחליטה לדחות את עצמך. את פשוט מפסיקה לקנות לעצמך פרחים, דוחה את המפגש עם החברות, ומספרת לעצמך שזה לא הזמן. ויום אחד את שמה לב שאת מתייחסת לעצמך בדיוק כמו שהרגשת שהוא התייחס אלייך בסוף.
ויש עוד דבר שקורה אחרי דחייה גדולה: הלב מתחיל לזהות דחייה גם במקומות שבהם אולי אין. משפט קטן, הודעה שלא נענתה בזמן, ואת כבר בטוחה שגם כאן לא רוצים אותך. על התגובה הזאת, ועל המחקר שעוסק בה, כתבתי בהאדם הוא מערכת הקלטה.
מתי ארגיש שוב רצויה ושייכת?
אין תאריך כזה, ואני לא אמציא אחד. מה שאני יכולה לומר הוא מאיפה זה מתחיל: מהיחס שלך לעצמך. אפשר לחכות שהוא יתחרט, או שמישהו חדש יבחר בך, ולהשאיר את התחושה הזאת בידיים של מישהו אחר. ואפשר להתחיל לבחור בעצמך, בדברים קטנים, כל יום.
השאלה “מתי ארגיש רצויה ושייכת?” חוזרת אצל נשים שמגיעות אליי. זו שאלה טבעית, כי השייכות שהייתה לך, לבית, למשפחה, ל”אנחנו”, התפרקה בבת אחת.
לבחור בעצמך יכול להיות דבר פשוט מאוד: לקבוע פגישה עם חברה ולא לבטל אותה. לחזור לחוג שהפסקת. להגיד “לא” לבקשה שלו כשהיא לא מתאימה לך. כל בחירה כזאת אומרת לך משהו שהוא כבר לא אומר: את שווה את ההשקעה.
והשייכות לאנשים חוזרת גם היא, לאט. על החברים שהיו של שניכם, ועל סופי השבוע שבהם הבית ריק, כתבתי בבדידות אחרי גירושין. ועל השאלה אם תהיה עוד אהבה, כתבתי בזוגיות אחרי גירושין.
איך ליווי רגשי עוזר כשהדחייה לא מרפה?
בליווי אנחנו נותנות לכאב של הדחייה מקום, ובודקות יחד מה בסיפור הוא העובדה שהוא עזב, ומה הלב הוסיף עלייך מעבר לה. לפעמים מתברר שהדחייה הזאת נגעה בפצע ישן יותר, מהעבר או מהבית שגדלת בו, ואז אפשר לעבוד גם עליו, ולא רק על הגירושין.
על כאב ישן שהגירושין מעירים כתבתי בהגירושין מעירים כאב ישן.
בליווי לא ממהרים לשכנע אותך שאת שווה. קודם מותר לך להרגיש דחויה, ולכאוב את זה עד הסוף. רק אחר כך, כשהכאב קיבל את המקום שלו, אנחנו מתחילות לבנות מחדש את היחס שלך לעצמך. בואי תגלי עוד על עצמך.
